<h1>תמים דעים להראב"ד סימן קע"ט</h1>
<h2>דף ז:</h2>
מספר הישר לר"י, והלכתא על ביעור חמץ אע"ג דבלבער כולי עלמא לא פליגי דעל ביעור חמץ עדיף ליה טפי הואיל ועשיית מצוה זו היא גמר מלאכה דכיון שבדק עתה שוב אינו צריך לבדוק והרי הוא ככל המצות שיש להן דין זה דכל מצוה שעשיתה זו היא גמר מלאכתה שוב אינו צריך בה כגון מילה ושופר ושחיטה וכסוי הדם ופדיון הבן וטבילה ונטילת ידים ומקרא מגילה ואכילת מרור והפרשת חלה והפרשת מעשר על כל אלה וכיוצא בהן מברך על דכיון שעשאן פעם אחת שוב אינו חייב לחזור ולהאריך במצותו אבל שאר מצות שאין להם הפסק דכל שעה ושעה חייב להתעסק בהן כגון תורה ותפלה וציצית וסוכה ומילה להכניס בבריתו של אברהם אבינו בכלן מברך להבא ואפילו בנר חנוכה דאע"ג שיש לה הפסק יש לה זמן שצריך שיהא בה שמן להיות דולקת משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כ"א:) ואם לא נתן לא יצא ואע"ג דכבתה אין זקוק לה (שבת שם) מצריך צריך והא דאמרינן במנחות (ל"ו.) שח בין תפלה לתפלה מברך שתים על של ראש על מצות תפלין משום הכי מברך על, ע"כ מספר הישר. וצריך עיון בזה. והרב בעל העיטור כתב כלל אחר בענין של ברכות וז"ל ושאלתי מאת הרב החסיד והענו למסור מפתח על המצות מפני מה מברכין במקצתן כגון סוכה ולולב ושופר וציצית ותפלין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגילה והדומות להן. ומקצתן אין מברכין עליהן כגון מי שעומד מפני רבו או מפני חכם והנותן צדקה לעני והלואת מעות והשבת העבוט ושלוח הקן ומעקה ומבקר חולים ומנחם אבלים ומכניסי חתן וכלה לחופה ועל לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ופטר חמור עריפתו ונתינתו כדתנן (בכורות י"ג) מצות פדיה קודמת למצות עריפה ונתינת בכור לכהן וראשית הגז ומתנות ונותן שקלו וחזה ושוק ומגיש וסומך והבאת שלום ומורא וכבוד ומוכיח חבירו והשמטת כספים ושלוח הקן ושלוח עבדים ומשמח גר יתום ואלמנה ברגל והשבת אבידה וטעינה ופריקה ומצות חליצה ויבום. יש מפרשין שאין מברכין על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו. וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו חליצה ויבום ולקט שכחה ופאה והדומות להן. ומה נאמר במוהל את הגדול וגדול שמהל את עצמו שהוא מברך ויש בו כרת ואם תאמר פסח ומילה מצות עשה שאין בהם אזהרה והרי שחיטה שיש בה אזהרה לא תאכלו כל נבלה ומברך עליה. וא"ת בנחירה בעלמא סגי להוציאו מידי נבילה והשחיטה מצוה בפני עצמה היא בקדשים באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שיש עכשיו בנחירה משום נבלה שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה. זה הטעם אינו כי בשעה שהיתה בשר נחירה מותר לא היו מברכין על השחיטה אלא בקדשים אבל לא בחולין שהרי היתה בשר נחירה מותרת. ובהלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה אע"פ שכתוב בה אזהרה לא תשים דמים בביתך וצריכין אנו מפתח. והתשובה זה הכלל כל מצוה שאינו בינו לבין עצמו אבל תלויה באחרים כגון צדקה והשבת אבידה והעבוט ובקור חולים והדומות להן אין צריך לברך אע"ג דבעשייתה גמר מצוה. וכל מצוה שהיא בינו לבין עצמו כגון סוכה ולולב ושופר וציצית ותפלין והדומות להן צריך לברך והלכתא צריך לברך בשלוח הקן ובמעקה. ובפדיון הבן ומילה כיון דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי. ואנ' אי לא מהליה אבוה ולא פרקיה כיון דאיהו חייב למימהל ולמפרק נפשיה חייב לברך.
